בעולם מקובל שהמספר 777 מסמל מזל
האם יש קשר כלשהו ביהדות לכך ?!
אולי !
מכיוון שעם ישראל במדבר היו 603,550 (במדבר ב-לב) והשורש של מספר זה הוא 776.88, ובדקתי וחסרים בדיוק 179 אנשים כדי ששורש מנין בני ישראל יהיה 777, וזה לא הפרש גדול (סטיה של פחות מ3 מאיות האחוז) ואולי אפשר לומר ע"ז ווארט, כי "ימים רבים" בתחילת מגילת אסתר זה 180 יום וכאן זה 179 אז זה עדיין לא הרבה, תקופה קצרה לאחר מכן ראיתי את השורות האלה שנתנו לי קצת יותר הבנה
במג"א או"ח סי' תרצ"ה פירש מש"כ שם הרמ"א "שישתה יותר מלימודו", שיש אומרים שהכוונה עד שלא יידע לחשב שהגימטריא של 'ארור המן' ושל ברוך מרדכי' שווה, כי שניהם עולים תק"ב. וכך הובא במהרי"ל, הלכות פורים עיי"ש.
אם נחשב את הפער בין ארור -407 ל-ברוך-228 עולה המספר 179 כמנין "ונהפוך הוא" המוזכר בפסוק שם (פ"ט פסוק א) "ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (גליון "מחשבה תורנית")
וכן ידוע הביטוי הקבלי "קרע שטן" וגי' של שטן זה 359 ואם נקרע אותו לשנים יצא 179.5
הגאון מוילנא כותב שלנבוכדנצאר היה תתר״פ (1080) אוצרות וטמן אותם בנהר פרת ונתגלו לכורש וירש אותם אחשורוש וכל יום מ180 ימי המשתה הוא הראה 6 אוצרות שזה עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו (6 מילים) ולכן עשה משתה 180 יום ! (אסתר א-ד בפירושו ע״פ הפשט)
אח"כ ניסיתי לחלק את מניין בני ישראל ב776 והתוצאה כבר היתה 777.77 ועל אף שזה אולי קצת מוזר, אבל ידוע בשם החת"ס שמה שמורגל בפי האנשים טמון בזה משהו, וגם ביהדות יש חביבות למספר 7 וכמאמר המדרש
כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין לְעוֹלָם, לְמַעְלָן הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְרָקִיעַ וּשְׁחָקִים, זְבוּל וּמָעוֹן וַעֲרָבוֹת, וּכְתִיב (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. בָּאֲרָצוֹת, שְׁבִיעִית חֲבִיבָה: אֶרֶץ, אֲדָמָה, אַרְקָא, גַּיְא, צִיָה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל. וּכְתִיב (תהלים ט, ט): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. בַּדּוֹרוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהַלַּלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. וּכְתִיב (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים. בָּאָבוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּכְתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. בְּבָנִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, טו): דָּוִיד [הוא] הַשְּׁבִעִי. בַּמְּלָכִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב: שָׁאוּל, אִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָה, אָסָא. וּכְתִיב (דברי הימים ב יד, י): וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה'. בַּשָּׁנִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יא): וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. בַּשְּׁמִטִּין שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. בַּיָּמִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. בֶּחֳדָשִׁים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא רבה כט-יא)
ואיתא בדעת זקנים בפרשת פנחס
... ואגב גררא אפרש פירוש של תכנת שבת והוא לשון ותכן לבנים (שמות ה-יח) כלומר שספרת יום ראשון יום שני וכו' ושבת ביום שביעי שהקב"ה אוהב שביעיות (ויק"ר כט-יא) לפיכך לקח חנוך שהיה דור שביעי, וכן שבת, וכן שבעה רקיעים וכן שמיטה וכן יובל וכן ארץ שבעה עממין וכו' (במדבר כח-ט)
כתבתי למעלה שמניין בני ישראל מופיע פעם בתור 603,550 (במדבר ב-לב) ופעם בתור 601,730 (במדבר כו-נא)
הממוצע בין המספרים של מניין בני ישראל הוא 602,640
המספר 777 בריבוע נותן את התוצאה 603,729
וההפרש בין 602,640 ל603,729 הוא 1,089 שזה 33 בריבוע ואולי זה פענוח דברי האבן עזרא על "בהיותך בן שלושים ושלש תדענו"
ו960 (מקווה) לחלק ל1.2345679 יוצא 777.6 ואם נעשה 777.6 בריבוע התוצאה היא 604,661.76 וההפרש בין מניין בני ישראל (603,550) למספר זה הוא 1111.76 !
אם נכפיל 620,000 ב1.2345679 התוצאה היא 765,432.098
מניין בני ישראל מופיע פעם בתור 603,550 (במדבר ב-לב) ופעם בתור 601,730 (במדבר כו-נא)
הממוצע הוא 602,640 ואם נחלקו ל777.6 התוצאה היא 775
אם נכפיל 775 ב987.654321 התוצאה היא 765,432.098
המספר 620,000 לחלק ל775 יוצא 800 ואם נכפיל 800 ב1.2345679 התוצאה היא 987.65432
אגב מסתמא משהו ישאל למה לחלק את הממוצע דווקא ל777.6 אבל זה נושא בפני עצמו...
The רשב"ץ defines the number 777 as the natural number
בן שבעים לשיבה למדנו מדוד, שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו, בדברי הימים [א כט כח], 'וימת בשיבה טובה'. ואעפ"י שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה, ונאמר בשמואל 'ואני זקנתי ושבתי' [שמו"א יב ב] כבר פירשו זה בראשון מתענית [ה ב], לפי שקפצה עליו זקנה, שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור, והקב"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול, ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפיכך קפצה עליו זקנה כאילו היה בן שבעים, ולזה אמר 'ואני זקנתי ושבתי' [שם]. וזו היא הזקנה הטבעית שיחיה האדם שבעים שנה, שנאמר 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' [תהלים צ י], ואז נראית באדם השיבה, והם השערות הלבנות, כי הכח הוא כבר תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן, כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה, והשערות מפני זה משחרות ללובן. ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים, כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי. וכבר נמצאו אנשים, הלבין שער ראשם מפני חולי, וכשהבריאו חזר כמו שהיה. וזה ראייה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה. ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחברו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי האומות, כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם, אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת, שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים, כי הסוס תמצא בו השיבה, והכורכיא היא הפך, שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה, כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה, כי השנה מחוברת משנים עשר חודש, לפי שבכל חודש עומדת החמה במזל אחד, וכשהקיפה שנים עשר מזלות, נגמרה השנה. וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה, היו שבע שנים. ולזה נבחרה שנת השמיטה לשנה השביעית, וכששמטה כל שמיטה עשר שנים, כנגד עשרה רקיעים, שנאמר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך' [תהלים ח ד], שהם עשר כמנין האצבעות, אז היו שבעים שנה. וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה, שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשרות שנים. ובדורות הללו, כבר חלשו כוחות האדם בשבעים שנה, ואלו הן החיים הטבעיים. ואילו היה כח האדם יותר חזק, היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים, לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו, אלא עפר מן האדמה והיה כוחו חזק מאד, וחיו שבע מאות שנה ויותר, דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים, דרך זרות, כמו שנאמר, 'ואם בגבורות שמונים שנה' [תהלים צ י].
וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות, כולם שביעיות, כי זה הוא המספר הטבעי, ואם יש יותר או פחות, הכל הוא שומר זה המספר. זה נראה לי סיבת אריכות ימי הראשונים. ורבינו משה ז"ל [מו"נ ח"ב פ' מז] אמר, שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז"ל [בראשית ה ד] חלק עליו ואמר, שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות. והוא ז"ל נתן טעם לדבר, לפי שהאויר היה זך, ואחר המבול נתקלקל. וגם זה רחוק, שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי, וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז"ל בבראשית רבה [פרשה לד פסקה יא ד"ה עוד], נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות, כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות, ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא, ויותר נכון מהכל. ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבעה, אמרו חז"ל [ר"ה לא א], שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב. כי האלף האחד לעולם, כמו עשר שנים לאדם. ודע, כי חכמי הטבע אומרים, כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה, כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקפו ביום אחד, וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה, ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן, כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו, ידמה לו שהיום קצר, הפך החולים ואשר הם מצטערים, ידמה להם שהלילה ארוך, כמו שאמר הכתוב, 'מתי אקום ומדד ערב' [איוב ז ד]. ואמרו חז"ל בילמדנו [תנחומא מצורע פ"ו] על הכתוב שאמר בואלה שמות, 'הרבים ההם' [שמות ב כג], שהיו ימים של צער מפני הגלות. וכן בימים רבים של זבה, מפני שפורשת מבעלה. וכן בימים רבים של רעב שהיה בימי אליהו [מלכים א יח א], שלא היה אלא שנה שלמה וחודש מכאן וחודש מכאן, כמו שנזכר בירושלמי [ב"ב, יד ע"א] פרק חזקת הבתים, וקרא בו הכתוב שלש שנים, לפי שהיו ימים של צער, לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו. ומי שאינו מרגיש בתנועה, כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם, ידמה להם הזמן הארוך, זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוספים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל, שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן, כי הזמן מקרה נמשך לתנועה. וכן הזכירו חז"ל [תענית כג א] על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום, כאילו לא היה אלא שינה של לילה אחד. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה, כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה, לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום, לא רעב ללחם ולא צמא למים, וזכה לקירון עור פנים, הפך הרעב שמתכרכמין פניו, ושב אותו קירון טבעי, לא מקרה, עד יום מותו, שנאמר בו, 'לא כהתה עינו ולא נס לחה' [דברים לד ז]. ובמדרש תנחומא [כי תשא פל"ו] רמזו, שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש בזמן, וזהו שאמרו, מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה? אלא כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב, ידע שהוא יום. וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה [פרשה מז פסקה ח]. וזהו ענין אליהו ז"ל שהוא עדיין חי וקיים, לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה, וכיון שהוא למעלה ממנה, הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו. וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך. והשם יזכנו להיות מהם, אמן.
(מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ה)