כותב הג''ר משה פיינשטיין זצ''ל, שאלו שמתחסדים שלא ללמוד תורה ולקבל פרס מצד שיטת הרמב''ם, ''הוא בעצת יצה''ר''
עי' ברמב''ם הל' ת''ת פ''ג הל' י' שכותב וז''ל, כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, חרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות, עכ''ל.
ועי' באגרות משה יו''ד ב' סימן קט''ז שכותב וז''ל, אני אומר כי אלו המתחסדים (להתפרנס רק ממעשה ידיהם, ולא ללמוד תורה ולהתפרנס ממה שנוטלים פרס בכוללים) מצד שיטת הרמב''ם, הוא בעצת יצה''ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה, עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו, ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לת''ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא''א לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ''ש בדורנו דור יתמא דיתמי, וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א''א לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. ולכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצה''ר, שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים, ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה, איזה חטא וחסרון במדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה, עכ''ל.