הרב מפריז זצ"ל (בהוצאת מכון למוד אגדה, תשע"ג, ע' שנט): "בזמן המלחמה, ברח הרבי תחילה מפריז לעיר וישי, ומשם המשיך לעיר ניצה, שם שהה תקופה ארוכה בצוותא עם הגרש"י, והם אף התפללו בתקופה זו באותובית כנסת. בחודש תשרי תש"א, פנה הרבי אל הגרש"י, והחל לברר אתו יחד, את האפשרויות להשגת ארבעה מינים לחג הסוכות, וכן את מידת החובה של מסירות נפש למצוה בכלל, ולהידור מצוה בפרט. השיחה קלחה והובאו ראיות לכאן ולכאן, ובסיום נראה היה הדבר כבלתי מוכרע. בימים הבאים , שם לב הגרש"י שהרבי לא נמצא בשטח, וכעבור כמה ימים הופיע הרבי אצל הרב כשפניו קורנות כזוהר חמה, ובידיו שני אתרוגים מהודרים "קלבריים" כמנהג חב"ד, האחד כשי להגרש"י. מסתבר כי הרבי נסע בדרכים לא דרכים, אל עבר המטעים הקרובים לקווי המלחמה ליד גבול איטליה, ותוך סיכון עצמי רב, השיג אתרוגים אלו לקיום המצוה בהידור. יצויין כי איטליה היתה אז בת ברית של גרמניה". ראה כאן.
http://shturem.net/images/news/75827_news_30102014_6287.pdf#page=3תיאור דומה של הסיפור עם פרטים מהדיון ההלכתי נמצאים ג"כ בספר 'הרבי בפריז' (בהוצאת חיש, תשע"ה, ע' 170): "שאל הרבי את הגאון הרב שמואל יעקב רובינשטיין ע"ה . . האם מותר לסכן את עצמו בשביל הידור מצוה. השיב הרב רובינשטיין שמבחינת ההלכה, ישנם שלושה דברים שעליהם מצווים למסור את הנפש, עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, ואתרוג מהודר לא כלול בזה. הרבי ענה שזה רק בימים כתיקונם, אבל בימים של גזירות יש ענין של "ערקתא דמסאנא", והרבי לא איפשר לרב רובינשטיין לפסוק לאיסור, וזה נשאר בלי החלטה".
הסיפור בכללותו סופר ג"כ לJEM כאן
http://www.chabad.org/1974187/